פסק-דין בתיק דמ"ש 22503-11-10

1.       התובעת הגישה, במקביל, שתי תובענות כנגד הנתבעים.

באחת (דמ"ש 22503-11-10) היא עתרה לחייב את הנתבעים לשלם לה פיצויי פיטורים. מאחר שסכום התביעה בתובענה זו היה נמוך מסכום התביעה המרבי שיכול להידון ב"דיון מהיר" לפי סעיף 31 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, סווגה תובענה זו כ"דיון מהיר".

בתובענה השניה (ס"ע 22530-11-10), עתרה התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לה שכר עבודה ופיצוי בעד אי-ביטוח פנסיוני. סכום התביעה בתובענה זו היה גבוה מסך התביעה המרבי האפשרי בדיון מהיר, והתובענה סווגה כרגילה.

מאחר ששתי התובענות נפתחו כאחת, הן נחשבו כ"תיקים קשורים" זה לזה במערכת הממוחשבת, אך "התיק המוביל" היה תיק דמ"ש 22503-11-10. 

בשל כך, ההתייחסות לשתי התובענות, היתה כאילו הן אמורות להידון ב"דיון מהיר", אך התייחסות זו היתה שגויה, שכן - כאמור - התובענה השניה לא היתה יכולה להידון כ"דיון מהיר".

2.       הצדדים הוזמנו תחילה לישיבת גישור פנימית בבית הדין, אך ישיבה זו בוטלה, שכן הנתבעים הודיעו שהם מתנגדים להליך גישור.

          לאחר מכן, הועברו התובענות לטיפולי, ובשל הטעות שהיתה באופן ההתייחסות לתובענות המאוחדות, קבעתי אותן ל"דיון מהיר".

3.       הנתבעים לא התייצבו לישיבת הדיון המהיר, ובהתאם להחלטה שניתנה באותו יום, הגישה באת כחם הודעה שבה הסבירה כי ההזמנה לדיון הומצאה לה רק לאחר קיומו של הדיון. משכך, קבעתי את התובענות לישיבה נוספת של דיון מהיר.

4.       בפתח הדיון וגם במהלכו, ניסיתי להביא את הצדדים להסכמה שתייתר את הצורך בפסיקה לדין. לצערי, הנתבעים התנגדו לכך.

שמעתי את עדות התובעת, ולאחר מכן, הודיעה באת כחם של הנתבעים כי היא מבקשת שכתב ההגנה ייחשב כעדות ראשית מטעמם. ב"כ התובעת לא היה מעוניין לחקור את הנתבעים בחקירה נגדית.

לאחר תום שמיעת העדויות הגיעו הצדדים להסכמה על כך שהתביעה בענין פיצוי בעד העדר ביטוח פנסיוני לגבי תקופת העבודה בפועל - תסולק בסכום שהיה מוסכם עליהם, סכום שכבר שולם לתובעת. בכל שאר העניינים המהותיים, לא הושגה הסכמה כלשהי. עם זאת, משבתום הדיון התבררה לי הטעות בענין ניהול התובענות, אשר בטעות נוהלו כאילו שתיהן אמורות להידון ב"דיון מהיר", הגיעו הצדדים להסכמה דיונית על כך שלמרות זאת יהיה ניתן להסתפק בדוין שנערך, ולהעביר את התיק למתן פסק דין בהתאם לכך.

מהות המחלוקת העובדתית בין הצדדים

5.       גורל שתי התובענות תלוי, למעשה, בפתרונה של מחלוקת עובדתית אחת; המחלוקת בשאלה אם התובעת הודיעה לנתבעת מס' 1 (שתיקרא להלן: " הנתבעת") על כך שהיא מתפטרת מעבודתה, או שמא רק הודיעה לה שבכוונתה להתפטר.

          ההכרעה בשאלה זו תביא להכרעה בשתי התובענות, וזאת בשל האמור להלן:

א.      טענתה של התובעת היא שלאחר שהיא הודיעה לנתבעת על כוונתה העתידית להתפטר (בלא שנתנה הודעת התפטרות מפורשת), גילתה התובעת שהיא הרה, ולפיכך, חזרה בה מכוונתה להתפטר וביקשה להמשיך לעבוד, אך אז סרבו הנתבעים להמשיך להעסיק אותה. סרוב זה, לטענת התובעת, מהווה פיטורים, ומאחר שמדובר על פיטורים בזמן הריון - הרי שיש לראות את התובעת כמי שהמשיכה לצבור זכויות כעובדת עד תום 60 ימים לאחר חופשת הלידה, וכי על כן היא זכאית לפיצויי פיטורים שיחושבו עד מועד זה, וכן לשכר עבודה ולפיצוי בשל העדר ביטוח פנסיוני בעד התקופה שמאז הפסקת העבודה בפועל ועד תום 60 ימים לאחר חופשת הלידה.

ב.       לעומת זאת, טענת הנתבעים היא כי התובעת הודיעה לנתבעת על התפטרותה. בשל כך, הנתבעים כבר נערכו לתקופה שלאחר ההתפטרות, ומשהתובעת הודיעה להם כי היא מעוניינת לחזור לעבודה, כבר לא היה צורך בהעסקתה. על כן, טוענים הנתבעים, כי הם אינם חייבים לשלם לתובעת פיצויי פיטורים וכי אין מקום לראות את יחסי העבודה כאילו הם נמשכו עד תום 60 ימים שלאחר חופשת הלידה.